האם איבדנו את עצמנו לדעת?

זוכרת כשהינו ילדים בשכונה היינו קוטפים סביונים ומבדרים אותם ברוח לא לפני שהבענו משאלה. זה נשמע אולי מתוק ותמים ומעלה בי חיוך, על מה? על כך שהיום כבר מספר שנים אני משתמשת בטכניקה מדהימה שממש מסייעת לי וקצת מזכירה את הסביון רק שעם הטכניקה הזאת זה לגמרי מתממש, פשוט מדהים!

״מה שאני לא עושה...שום דבר לא משתנה... נמאס לי !!!״ מכירים את המשפט הזה? איך אפשר לעצור את זה? איך אפשר לצאת מזה ולראות את פני הדברים מזוית אחרת? רוב הסיכויים שאתם מתנהלים בלופ חוזר ונשנה מתוך אותם הרגלים, אותם נקודות מבט ותפיסות שמושרשות בכם. *קורס אקסס בארס*, קורס בן יום אחד, פותח שערים תודעתיים ומעשיים כדי לאפשר שינוי מהותי. לי זה קרה לפני 4 שנים ומאז אני במקום כל כך אחר...כל כך מחוברת למי שאני.... אני במקום קליל, שמח, מלאת שמחה ואהבה. כבר שנתיים- שלוש (מי סופר) שאני מאפשרת ומלמדת את התפיסה הנפלאה והקלילה הזאת עוד גברים, נשים ובני נוער שבוחר להסתכל ולהתנהל אחרת למען חיים שופעים-מוצלחים-בריאים-רגועים-ובעלי יוזמה יותר. האם גם אתם בוחרים בזה? אם כן, את תהססו ותאפשרו לעצמכם להתחבר ולהפתח לעוד אפשרויות שמעצימות אתכם. זכרו שכל דבר שאתם חווים כמצב תקוע, הוא כמו סורגים שכולאים אתכם ומצב זה בא לאפשר לכם ללמוד כיצד להסיר ״סורגים״ אלו ולאפשר זרימה, גמישות, אותנתית, קלילות ופשטות. איך יכול להיות יותר נפלא מזה?

האם יש לזה פתרון? זה תופס את כלנו בזמנים שונים בחיים. בגיל ילדות הרבה פעמים זה נובע מהביקורת הפנימית שלנו את עצמנו, זה מושפע לא מעט מהביקורת שאנו סופגים מהסביבה הקרובה. בגיל העשרה זה יושב על מצבים לא פתורים מן הילדות או משינויים הורמונליים שמשפיעים גם על שינויים גופנים וריגשיים שקשה לנו לקבל... ומה קורה בזמן היריון ואחרי לידות? גם אז אנחנו חוות שינויים הורמונליים ובטח ובטח שינויים גופנים....וכל אילו תורמים לדימוי הגופני שלנו ולמצב רוח ירוד... ואז בגיל במעבר.... שוב שינויים הורמונליים והגוף שמשתנה לנגד עינינו (הפסקת המחזור, הקמטים בפנים, הגוף שכבר לא מוצק ומתוח כמו בצעירותינו) ... האם כל זה משפיע על הדימוי העצמי והדימוי הגופני שלנו? האם ההשפעה הזאת באה לידי ביטוי במוטיבציה שלנו? בתשוקה שלנו? בתשוקה החברתית? בבטחון העצמי? בתשוקה המינית? בתשוקת החיים? ובעיקר וקודם כל בתשוקה שלנו לעצמנו? עד כמה אנחנו מסוגלות לקבל את עצמנו על איך שאנחנו נראות ומרגישות? בכל גיל!!! גם למצב זה יש נ י צ ו צ ו ת ש ל א ו ר. צריך רק לגלות אותם כדי להתחבר אליהם. לא תמיד אנו מסוגלות לגלות את ניצוצות האור האילו בכוחות עצמנו, לפעמים כן, וכשלא תמיד אפשר להעזר במשהו מוסמך. נפלה בידי הזכות לפגוש נערות ונשים בגילאים שונים בקליניקה עם דימוי עצמי ו/או גופני נמוך. הדימוי הזה בהחלט צימצם אותן. בקליניקה אני מאפשרת להן להתחבר אל עצמן... אל גופן בדרכים מיוחדות, בדכים מחברות ומאירות.... הן יצאות מחוברות, אני רואה אך ניצוץ של אור חוזר אליהן והן מספרות לי כעבור זמן על דברים נפלאים שקוראים להן בזכות החיבור הזה לעצמן ולגופן. פשוט מרגש! ומה איתך? איפה את פוגשת את עצמך?

האם הדרך בה נולדנו משפיעה על האופי בו נתפקד בחיים? נראה לי שרובינו כבר מבינים שגם ברחם יש השפעות על העובר באופן בו הוא חש את אימו ומושפע גם מהלך הרוח שלה במהלך ההריון. הידעתם שגם האופן בו העובר יוצא אל אוויר העולם משפיעה על התנהלותו בהמשך חייו גם כילד וגם בגיל בוגר? האם לידה שאינה רגילה , כגון: לידה קיסרית, לידה טרם עת (עובר שנולד פג), לידת מלקחיים, לידת עכוז, חבל תבור שנכרך סביב הצוואר או לידה בה היתה סכנת מוות לתינוק או לאם, יכולה להשפיע על אופן תפקודו בחיי היום יום? בוודאי שכן! אם הלידה לא היתה לידה טבעית, כלומר אם העובר לא הוא זה ״שהחליט״ מתי לצאת ולא הוא זה שהסובב באופן טבעי את הראש למטה, לא הוא זה שדחף את הרגליים כדי לצאת מהרחם, אלא החליטו עבורו והוציאו אותו (בד״כ כתוצאה ממצוקה ולידת חירום) כתוצאה מכך לרוב יווצר דפוס התנהגותי כמו למשל המנעות מלקיחת החלטה/יוזמה חדשה בחיים, ועוד... בכל פעם כשיהיה רצון לצאת וליישם דרך חדשה בחיים, איזה מעבר משמעותי, תהיה שם התעכבות יתר על המידה שתתורגם ע״י הסביבה כהססנות, פחדנות, חוסר החלטיות.. לא פעם הוא יבוקר על התנהלותו מבלי בכלל להעלות על דעתו שזה קשור לדפוס שנוצר ממש בשלבי חייו הראשוניים ביותר. אני נתקלת לא מעט בדפוסי התנהלות של הססנות, דחיינות, פיזור דעת, חרדה ועוד... כשיש רצון לממש דרך חדשה שהיא כמו לידה חדשה עבור אותו אדם. היכולת לזהות את המקור להתנהלות זאת, להיות מודעים לה, מאפשרת שינוי בגישה. מודעות תמיד מטיבה ומסייעת ועם כלים טיפוליים מגוונים שמאפשרים כאן בקליניקה, שום דבר אינו מקובע לעד, הכל בר שינוי והתפתחות. הבחירה והאפשרות נתונה להחלטתו ורצונו של כל אחד מאיתנו.

דימוי עצמי או גופני נמוך? זה תופס את כלנו בזמנים שונים בחיים. בגיל ילדות הרבה פעמים זה נובע מהביקורת הפנימית שלנו את עצמנו, זה מושפע לא מעט מהביקורת שאנו סופגים מהסביבה הקרובה. בגיל העשרה זה יושב על מצבים לא פתורים מן הילדות או משינויים הורמונליים שמשפיעים גם על שינויים גופנים וריגשיים שקשה לנו לקבל... ומה קורה בזמן היריון ואחרי לידות? גם אז אנחנו חוות שינויים הורמונליים ובטח ובטח שינויים גופנים....וכל אילו תורמים לדימוי הגופני שלנו ולמצב רוח ירוד... ואז בגיל במעבר.... שוב שינויים הורמונליים והגוף שמשתנה לנגד עינינו (הפסקת המחזור, הקמטים בפנים, הגוף שכבר לא מוצק ומתוח כמו בצעירותינו) ... האם כל זה משפיע על הדימוי העצמי והדימוי הגופני שלנו? האם ההשפעה הזאת באה לידי ביטוי במוטיבציה שלנו? בתשוקה שלנו? בתשוקה החברתית? בבטחון העצמי? בתשוקה המינית? בתשוקת החיים? ובעיקר וקודם כל בתשוקה שלנו לעצמנו? עד כמה אנחנו מסוגלות לקבל את עצמנו על איך שאנחנו נראות ומרגישות? בכל גיל!!! גם למצב זה יש נ י צ ו צ ו ת ש ל א ו ר. צריך רק לגלות אותם כדי להתחבר אליהם. לא תמיד אנו מסוגלות לגלות את ניצוצות האור האילו בכוחות עצמנו, לפעמים כן, וכשלא תמיד אפשר להעזר במשהו מוסמך. נפלה בידי הזכות לפגוש נערות ונשים בגילאים שונים בקליניקה עם דימוי עצמי ו/או גופני נמוך. הדימוי הזה בהחלט צימצם אותן. בקליניקה אני מאפשרת להן להתחבר אל עצמן... אל גופן בדרכים מיוחדות, בדכים מחברות ומאירות.... הן יצאות מחוברות, אני רואה אך ניצוץ של אור חוזר אליהן והן מספרות לי כעבור זמן על דברים נפלאים שקוראים להן בזכות החיבור הזה לעצמן ולגופן. פשוט מרגש! ומה איתך? איפה את פוגשת את עצמך?

איך לשחרר את הברקסים? ברגע ש ה ב נ ת י שהרבה מהברקסים שאני שמה לעצמי בחיים נובעים מאמונות ונקודות מבט שיצרתי לעצמי מתוך חוויות קודמות, ברגע ש ה ר ג ש ת י שעל כל אפשרות חדשה אני אוטומטית ״מלבישה״ נקודת מבט שקיימת בי כתוצאה מחוויה ישנה, רק אז ק ל ט ת י כמה הראש שלי עמוס באמונות ישנות שחוסמות אותי להנות כאן ועכשיו מתוך אפשרויות חדשות שקיימות סביבי ואני עיוורת לראותן בגלל העומס של אילו הישנות שתופסות בראשי מקום מיותר. אז איך אפשר לשחרר את כל עומס המיותר הזה? ואיך זה בכלל נוצר? במפגשים בקליניקה אנחנו מתעמתים עם אותם ״ברקסים״ שמונעים את יכולת הפעולה, ההצלחה וההגשמה שלנו. אנחנו מציפים אותם מתוך המפגש עם מה שקורה במהלך היום יום מחוץ לקליניקה. הרבה מאותם ״ברקסים״ קשורים לדימוי העצמי שלנו. אין לנו יכולת לגדול מעבר לדימוי העצמי שלנו כי כל מה שאנחנו מוגבלים לראות זה רק עד איפה שהדימוי העצמי שלנו מסוגל לראות. הערך העצמי שלנו בעיני עצמנו מגדיר אותנו בכך שהוא תוחם אותנו לאופן שבו אנחנו רואים את עצמנו ומגדירים עבורעצמנו את הראויות שלנו בחיים. האם זהו? האם המוגבלות הזאת נחרצת עד סוף חיינו? התשובה היא לא! לשמחתי הרבה אנחנו בעלי יכולת שינוי והפתחות. כל נקודת זמן אפשרי לנו להדרדר או לצמוח מהמצב בו אנו נמצאים. אני מגלה שאנשים שלא עושים עם עצמם עבודת מודעות, אנשים שלא מתעמתים עם המחסומים שלהם, במצבי חיים לא פשוטים הרבה פעמים קורסים ריגשית ובריאותית כי אין להם את העוגנים הפנימיים להאחז בהם בתקופות אילו. לעומתם מי שלומד להכיר את החוזקות הפנימיות שקיימות בו, מגייס את עצמו גם בעיתות משבר ובוחר לצמוח ממשברים אילו. אני מאמינה ששום דבר שקורה אינו מקרי אלא בא להרחיב את היכולת ולגלות את העוצמה השומה והמגוונת הקיימת בכל אחד מאיתנו. איך יכול להיות יותר נפלא מזה?

איך מתגברים על הפחד? מה מתעורר בכם בתקופה הלא וודאית הזאת? מצב של חוסר וודאות יכול להחליש ולדרדר לתהומות של פ ח ד, מצוקה וחרדה. זה יכול להוביל למקום משתק של חוסר חיות ודכדוך! האי וודאות הוא מצב שמאפשר ומנחה אותנו ליצור משהו אחר, חדש, מעצים ומיטיב יותר גם אם הוא כרגע עדין לא ידוע וגלוי, זה חלק מהתהליך שמוביל לתולדה חדשה. כמה קל להסחף ולהצמד בתקופה הזאת לכל מה שאומרים מסביבנו ובמיוחד לכל מי שצמוד לכלי התקשורת, למדיות החברתיות ומאזין או קורא בשקיקה כל דיווח , כל דעה... עד כמה אנחנו בוחרים לתת כוח לדעה של האחר להשפיע עלינו... לטלטל אותנו...עד כדי הפחדה ואיבוד הזהות העצמית שלנו? אני ערה לכל מה שקורה מסביב, אך ככל שאסחף אחרי דעת ההמונים, אסחף אחר הדאגה, הפחד, התסכול, חוסר הוודאות של האחר, אסחף אחר נקודות ההמבט שהאחר יצר בעקבות הפרדיגמות/האמונות המעקבות ששיכות לו!!! ככל שאלך בדרך של האחר אאבד את החיבור העצמי שלי למרכז שבי. החיבור למרכז הפנימי מאפשר יציבות גם כשיש סופה בחוץ. המרכז שבי הוא היציבות השפויה שיש לי בתוכי! זו הקרקע הפנימית שמחזיקה ומיצבת אותי. דרך החיבור וההקשבה למרכז שבי אני מאפשרת לעצמי להתחבר לתודעה רחבה יותר שמנחה אותי הלאה...החיבור שלי בין הפנים שלי-האינטואיציה, לבין אין ספור אפשרויות שזמינות עבורי ואוכל לקלוט אותן, אם רק אשחרר את הפחד. כשאני מאבדת את החיבור שלי עם עצמי, אני מתרחקת מהניצוץ האלהי שקיים בי, ובכך אני מתרחקת מקדושת החיים שבחרתי להיוולד לתוכה! מצב של חוסר וודאות יכול לקחת אותנו למקום מאתגר של סקרנות - תהיה - למידה שמובילים לדרך חדשה, להרפתקאה. אם היינו יודעים הכל מראש, הכל היה ברור ויציב ולכאורה בטוח. כשהכל כל כך בטוח וידוע מראש האם מתעוררת הסקרנות? האם מעוררת השאלה שמחפשת לחקור ולגלות? שמאפשרת ליצור? כדי להשתתף בקדושת החיים ניתנת לנו הזדמנות להיות חלק מ ה י צ י ר ה ו ב ר י א ה וזו מאפשרת לנו לגלות יכולות, ערכים, איכויות שקיימים בנו אבל היו רדומים. במצב של אי וודאות אין שיפוטיות של טוב או רע כי אין באמת וודאות לשפוט, זה מצב של כ ל ו ם ! רק מתוך הכלום, הריק, חוסר השיפוטיות ניתן ליצור משהו חדש , לברא משהו שלא היה קיים קודם לכן! האם זה מפחיד ומשתק אתם או מעורר סקרנות? תשוקה? בערה פנימית של יצירה ועשיה? עכשיו זה תלוי בנו, המושכות בידינו: איזו נקודת מבט אני מאפשר/ת כדי להוביל וליצור, כדי להתרחב ולהתעצם או להתכווץ ולהתצטמצם מהאי וודאות ? ככל שכל אחד מאפשר לסמוך על היכולות שלו, על הכישורים שלו, כך הוא יכול להטוות לעצמו ולסביבתו דרך חיים חדשה, מדוייקת יותר שמעצימה ,שמביאה לשמחה, לבריאות נפשית וגופנית, שמאפשרת מקום של א ה ב ה .